XIV WFC 2015 - מה מצב הבריאות של היערות?

XIV WFC 2015 - מה מצב הבריאות של היערות?

שימור מינים סביבתיים

WFC 2015
מה מצב הבריאות של היערות?

קונגרס היער העולמי ה -14, שהתקיים בין התאריכים 7 עד 11 בספטמבר בדרבן שבדרום אפריקה, היה הקונגרס הראשון בנושא שנערך בדרום אפריקה, שהיה נושא מרכזי במצב הבריאות של יערות העולם.
מטרתו של קונגרס היער העולמי ה- XIV הייתה לספק סקירה על מצבם של יערות העולם, להציע פתרונות, בין אם הם מדעיים, טכניים או פוליטיים, לקידום ושמירה על קיימות היערות וכדור הארץ.

יערות הם חיוניים לכולנו, לחיי המערכת העולמית כולה, למגוון הביולוגי, לתפקידם המקטין את שינויי האקלים, לקיימות האקולוגית של כל צורת חיים, בין אם מדובר בבני אדם, בעל חיים או צמח. אולם למרבה הצער, יערות נמצאים בסכנה הולכת וגוברת, מאוימים על ידי האדם, גידול האוכלוסייה ושינויי אקלים הנגרמים כתוצאה מזיהום, כמו הגידול בגזי החממה המשתחררים לאטמוספרה.

בדו"ח האחרון של FAO נכתב כי 129 מיליון דונם של יער אבדו מאז 1990. עם זאת, יהיה צד חיובי בעניין, שהוא כריתת יערות. על פי המחקר The Global Forest Resources Assessment 2015 ההערכה היא שאם בשנת 1990 היערות ייצגו 31.6% משטח העולם, כיום במקום זאת אחוזם ירד, הם מייצגים 30.6%. מה שמדהים הוא כי כריתת יערות במקום הולכת ופוחתת, אולי בזכות רגישות רבה יותר לנושא ותשומת לב רבה יותר מצד החקיקה שרוצים להפוך את הקהילות המקומיות ליותר ויותר קשובות להגנת היער.

המדינות שאיבדו את החלק הגדול ביותר ביער - כ -2 מיליון דונם - הן אפריקה ודרום אמריקה. כריתת יערות הייתה משפיעה יותר על אזורים טרופיים, ואילו באזורים ממוזגים יותר הייתה עלייה באזורי היער.

שטחי יער ראשוניים המשמרים את המגוון הביולוגי מהווים 13% מסך הכל. הגנה על יערות העולם היא נושא שצריך לעסוק בכולם. יערות ועצים (שמספרם הולך ופוחת יותר ויותר) הם יסוד לכולם והזיהום והרשלנות הגוברים מסכנים לסכן את עתידו של כדור הארץ ולכן של כולנו. יהיה צורך בתשומת לב רבה יותר.

סילביה בודה


XIV WFC 2015 - מה מצב הבריאות של היערות?

ספרו של דייוויד וואלאס-וולס "הארץ הבלתי ראויה למגורים. סיפור העתיד "מספר ביעילות מה המדע אומר על מצב הבריאות של כדור הארץ ומה העתיד שהגירעון הסביבתי ההולך וגדל ישמור לאנושות, במקרה שלא יינתן לו, ברמה העולמית, להפריע תהליך הידרדרות האקלים. אפילו נטו אי-הוודאות הרבים המאפיינים את מצב הידע הנוכחי של התופעה, "המחקר המדעי - אומר וואלאס-וולס - מדבר בצורה ברורה מאוד ובבהירות אימתנית בכנות".

נכון להיום, לטענת הכותב, ההערכות המהימנות ביותר לגבי מצב האקלים והתפתחותו האפשרית הם אלו שגובשו ב"דוח "שנערך לאחרונה על ידי" הקבוצה הבין-ממשלתית לשינויי אקלים של האומות המאוחדות ", לפיו אם הם לא מקבלים החלטות מיידיות לפתור את בעיית פליטת גזי החממה לאטמוספירה (נענים להתחייבויות שהתחייבו בשנת 2015 עם הסכם פריז, שנותרו ללא פיקוח עד כה), סביר להניח שבמאה זו הטמפרטורה הממוצעת הפלנטה תגדל של 3.2 מעלות, שווה פי שלוש לעלייה שנרשמה לאחר תחילת המהפכה התעשייתית. גם אם העלייה בטמפרטורה הייתה כלולה בגבולות של 2 מעלות, האנושות הייתה נפגעת מאווירה עם עודף של פחמן חד חמצני, מה שיצמצם את אספקת החמצן לשרירים ולמערכת העצבים של אנשים.

השלכות מסוימות של הידרדרות האקלים עשויות להיראות קטנות, אך להשלכותיהן יהיה מימד עולמי ויהיה מרחיק לכת, גם אם ההתחממות הגלובלית מוגבלת תוביל, למשל, להמסת פרפרוסט, שם - מאוחסנים וואלאס-וולס - מאוחסנים. מיליארדי טונות של פחמן (יותר מכפול ממה שמושעה כיום באטמוספירה של כדור הארץ) פחמן אשר עם ההפשרה ישוחרר בחלקו כמתאן. כוכב לכת עם טמפרטורה גבוהה יותר, כמו גם לאנשים, וחיי בעלי חיים בכלל, יהיה עוין לחיי עולם הצומח, מכיוון שהוא יוליד את מה שמכונה "ריקבון יער", או דעיכה ונסיגה של יערות ושל יערות שהרחבה שלהם תהיה שווה לזו של מדינות שלמות.

האמונה שהאנושות הייתה נושאת אותה - אומר וואלאס-וולס - היא שהאקלים "יכול להיות מנוהל או מנוהל בצורה הגיונית על ידי כל מוסד או מכשיר אנושי הקיים כיום". זו אשליה, אם ניקח בחשבון שהאנושות, במשך חלק ניכר מההיסטוריה שלה, התאפיינה רק לאחרונה בהיעדר נטייה לשיתוף פעולה, לאחר העימותים ההרסניים של המאה התשע עשרה, היא "החלה לבנות משהו דומה לקואופרטיב. מבנה ", פתוח גם לשיקול הבעיות הקשורות לתוצאות ההתחממות הגלובלית. אולם הופעת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הצליחה להחליש את הנטייה לשיתוף פעולה בין-לאומי לטיפול בבריאות העולם, מכיוון שאידיאולוגיה זו תרמה להפחתת ניצול כדור הארץ למשחק חלוקתי של סכום חיובי.

כך קרה שבדיוק ברגע בו שיתוף הפעולה הבינלאומי לפתרון הבעיות הקשורות לפליטת גזי חממה, המכריע להישרדות העולם, העדיפה האידיאולוגיה הניאו-ליברלית תהליך גלובליזציה של כלכלות לאומיות ששוחררו. מיחסי שיתוף פעולה על לאומי, שחיזוקם היה צורך בכדי לנטרל את ההשפעה על הסביבה והאקלים של שיעורי הייצור הגבוהים של הכלכלה העולמית. נהפוך הוא, צמצום ניצול כדור הארץ למשחק חלוקתי של סכום חיובי קידם את נטייתן של מדינות לסגת ל"נישות הלאומיות הצרות ", מה שהסיר אותן מאחריות לחשוב על תגובה עולמית אפשרית. לאתגרים של הידרדרות האקלים.

באופן זה, התאקלמות האנושות לשינויי האקלים נחשבה מבחינת סחר, בהתבסס על פשרות בין "הפחתת פליטות לצמיחה כלכלית" בעשורים הקרובים, אולם כתוצאה מההשפעות המפלגות של ההתחממות הגלובלית, השוק הוא שנועדו ללכת בכיוון ההפוך, במובן זה ששגשוג כלכלי יחסי יכול, אם בכלל, להיות "תועלת לפעולה מכריעה יותר על הפחתת הפליטות", בהתחשב בכך שכפי שהוערך, כל דרגת התחממות עולה " למדינה עם אקלים ממוזג [...] נקודת אחוז אחת מהתוצר ".

האם יש תקוות, שואל וואלאס-וולס, כי מדינות יחזקו את שיתוף הפעולה שלהן כדי להתמודד עם התוצאות השליליות על תנאי החיים של האנושות שנגרמו כתוצאה מההתחממות הגלובלית? באופן עקרוני, לא אמורים להיות מכשולים בחנוכת ההחלטות שמטרתן להתמודד עם ההתחממות הגלובלית, בהתחשב בכך שהיא "אינה פשע של פעם", המדינות הנוכחיות הן שממשכות לשמור על רמות הייצור הגבוהות שלהן דלקים מאובנים תורמים להשמדת כדור הארץ, גם אם לעיתים הם נוטים להתחייב לבנותו מחדש. עם זאת, בהתחשב בתנאי ההישרדות אליהם הגענו כעת, אין מנוס מלהתמודד עם הצורך, ללא דיחוי נוסף, להתמודד עם הבעיה כיצד ליישם את הפרויקט כדי לבטל את פעילות הייצור כולה מהתלות בדלקים מאובנים. זמן קצר לבחור באחד המסלולים האפשריים שמצב הידע של התופעות מאפשר ללכת בו.

לדברי מדענים רבים, החלטה זו צריכה להתקבל עד שנת 2040, אם כי לא ניתן לשלול כי מדינות יבואו ליצור מעין "deus ex machina" טכנולוגי המאפשר להם לתפוס את הפחמן המשתחרר לאטמוספרה, אך גם אם זה קורה - דעתו של וואלאס-וולס - "המתקן הטכנולוגי" יבלוט "באופק קודר, מוסתר על ידי פליטתנו, כמו עין מגלאוקומה", אשר יהפכו את חיי האנושות למאופיינים ברעב ובצורת נרחבים, על ידי כלכלות עד התמוטטות ומשבר דרך הייצור המסורתית.

בהתייחס לדגנים, הכלל של עולם הצמחים הוא כי בכל דרגת חימום הייצור יורד בכ -10%, כלומר אם הטמפרטורה הייתה עולה ב -5 מעלות בסוף המאה (כאשר על פי התחזיות , אוכלוסיית העולם תגדל ב -50%), כדור הארץ יכול היה למצוא את עצמו עם 50% פחות דגנים שישמשו למאכל. האופטימיות של התרבות המערבית דחתה בדרך כלל תחזיות מלתוסיות לגבי המגמה השונה של ייצור הדגנים בהשוואה לזו של האוכלוסייה, וקיבלה את הרעיון של גידול מתמשך בייצור משאבים חדשים בטווח הארוך, אשר הייצור יהיה תמיד עבורו מסוגלים לספק לצרכי האוכלוסייה ההולכת וגדלה אופטימיות שנראית לא במקומה, בהתחשב בכך שהבצורת תתרום להחמרת ההשלכות של עליית הטמפרטורה על ייצור הדגנים, מכיוון שאדמות רבות באזור הממוזג של העולם להפוך במדבריות.

ביחס לצורכי מים, למרות ש -71% מכדור הארץ מכוסים במים, מים מתוקים מהווים רק 2% מכל המסה הנוזלית ורק 1% נגישים לאדם. השאר מוקף בקרחונים שמשמעותו, כפי שהעריך "נשיונל ג'יאוגרפיק", כי מכל המים על פני כדור הארץ רק חלק קטן זמין לשבעה מיליארד תושבים לשימוש ביתי ומזון. אולם בנוסף לשימושים ביתיים ומזון, יש לקחת בחשבון שכ- 70-80 אחוזים ממים מתוקים משמשים לצורכי השקיה וכי 10-20 אחוז נוספים נקלטים בפעילות תעשייתית. לא בניגוד למשבר המזון, אפילו משבר המים עדיין ניתן לפתור כרגע, אך אם חסרות תשובות עולמיות לפיתרון הבעיות, הכמות הקטנה של מים מתוקים זמינה אינה משאירה מרחב תמרון רב, גם משום שהם יושפעו על ידי שינויי אקלים הולכים וגדלים.

מאז החלו להתווכח על בעיית התחממות כדור הארץ, טופלה - מדגישה את וואלאס-וולס - מנקודת מבט של מי מלח, תוך התמקדות בבעיה בהמסת קרחונים הארקטיים ובעליית מפלס הים. בהצפה של הפרופורציות העצומות של אזורי החוף, במקום זאת זלזלו כל הזמן בנושא זמינות המים המתוקים. המשבר בהשפעה על מים מתוקים ייצור קשיים משמעותיים בהרבה מאלה שהוזכרו רק בשלושים השנים הבאות - מדגיש את וואלאס-וולס - מערכת המזון העולמית צפויה דרישה נוספת למים מתוקים על ידי 50%, 50%. -70% יותר ערים ופעילויות תעשייתיות יבקשו זאת. כל זה יתרחש, בעוד ששינויי אקלים, עם הגברת הבצורת, יתרמו להפחתת ההיצע: מנקודת מבטם של צורכי המים הגלובליים, מומחי הבנק העולמי, בהיעדר התערבויות מיידיות משמעותיות לשים גבול. על הירידה בהיצע, צפו כי התוצר של אזורים רבים על פני כדור הארץ נועד להתכווץ, המשלב את ההשפעות השליליות שלו עם קריסת הכלכלות ברחבי העולם.

בין סיום המלחמה הקרה וההחלגה הגדולה של 2007/2008, האמונה שרווחה בתרבות חלק ניכר מהעולם הייתה אמונה כי הצמיחה הכלכלית תתן מענה לכל הבעיות שהעלו המשבר הסביבתי, והאקלים בפרט משבר. אולם אחרי שנת 2008, כלכלנים ואקולוגים רבים, חוקרים של מה שהם מכנים בעצמם "קפיטליזם מאובנים", החלו לטעון - מציין וואלאס-וולס - "כי כל סיפור הצמיחה הכלכלית המהירה שהחל, לפתע, במאה השמונה עשרה. זה לא היה תוצאה של חדשנות או דינמיקה של סחר חופשי, אלא פשוט פרי [...] גילוי דלקים מאובנים וכל כוחם הפרוע "תגלית שעשתה מהפכה בארגון המערכת הכלכלית העולמית. , עד כה מבוסס על קיום.

אף שאינו משותף באופן נרחב, תזה זו מבטאת פרספקטיבה תמציתית משכנעת של פרשנות להיסטוריה הכלכלית של העולם. לפני גילוי דלקים מאובנים, איש לא חי בתנאים טובים יותר מאלה של אבותיהם לאחר מכן, במיוחד בחברות מערביות, הוא האמין כי מצא את "הדרך החוצה" מבעיית מחסור במשאבים הדרושים לשיפור קיומם. תנאים. לאחר שהוצאנו בדרך זו החוצה, הביאה להתחממות כדור הארץ, שכיום יש מחיר ישיר לצמיחתם ובריאותם של אנשים.

זה קורה באמצעות שתי מגמות שההתחממות הגלובלית עוזרת להאיץ: מצד אחד דוחף את הכלכלה העולמית לקיפאון קבוע, ומצד שני יוצר תנאים סביבתיים כל כך שליליים שהם פוגעים בבריאות האוכלוסייה העולמית. בעתיד כלכלי שהידרדר כפליים בעקבות מגמות אלה, מסכם וואלאס-וולס, יהיה צורך לקבל החלטה, בטווח הקצר, כדי להתמודד עם התחזיות האכזריות של מומחים לגבי השפעות ההתחממות הגלובלית.

בנקודה זו, ניתן רק לראות כי ההחלטה הדרושה, ללא חלופות, יכולה להתבסס רק על הדחיפות להציב מגבלה על ההיגיון של צמיחה כלכלית מתמשכת, שהונחה עד כה כמנטרה הצלה של האנושות. בהקשר זה, מה שמדאיג ביותר הוא העובדה שבמאבק להישרדותו של כדור הארץ זכו הקריאות לפעולה מתואמת שמטרתה להכיל את ההתחממות ולא הדיון כיצד לארגן את תפקוד הכלכלה העולמית, פעם משוחרר מתלות בדלקים מאובנים וההיגיון של צמיחה כלכלית בלתי מוגבלת.


חמלה והפרט

בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, יש שאלה שנמצאת תמיד בכל חוויותינו: מה מטרת החיים? התלבטתי בשאלה זו זמן רב ואני רוצה לשתף אתכם במחשבותי, בתקווה שהיא תועיל, באופן מעשי וישיר.


אני מאמין שמטרת החיים היא להיות מאושרים. מגיל לידה כל בן אנוש שואף לאושר ומנסה להימנע מסבל. אין תרבות, חינוך או אידיאולוגיה שיכולים לשנות עובדה זו: בעומק ליבנו הדבר היחיד שאנו רוצים הוא האושר.

אני לא יודע אם ליקום - עם אינספור הגלקסיות, הכוכבים, כוכבי הלכת - שלו מטרה אחרת, מה שאני כן יודע זה שאנו בני האדם, תושבי כדור הארץ, יש רצון מולד לחיות קיום מאושר. זו הסיבה שחשוב להבין מה קובע את מידת האושר הגבוהה ביותר.

איך להשיג אושר
כל סוג של אושר וכל סוג של סבל יכול להיות מקובץ לשתי קטגוריות שונות: אושר וסבל בעל אופי פיזי ואושר וסבל בעל אופי נפשי. מבין שתי הקטגוריות, זו שמפעילה את ההשפעה הרבה ביותר על כל אחד מאיתנו היא הקטגוריה בעלת אופי נפשי. אלא אם כן אנו חולים במחלה קשה, או שחסרים לנו את היסודות לחיות את מצבנו הגופני, הוא ממלא תפקיד די משני בחיינו: אם גופנו בסדר, אנו יכולים אפילו לשכוח אותו! המוח, לעומת זאת, מתעד כל אירוע, אפילו הכי לא משמעותי. ומסיבה זו עלינו להקדיש את כל מאמצינו להשגת שקט נפשי.

מניסיוני האישי המצומצם מצאתי כי ניתן להגיע לדרגה פנימית גבוהה על ידי פיתוח אהבה וחמלה: ככל שאנו דואגים לאושרם של אחרים כך תחושת הרווחה הפנימית שלנו הולכת וגדלה.

טיפוח תחושה אותנטית של חיבה כלפי אחרים מעמיד את מוחנו באופן אוטומטי במצב של שלווה וזה מאפשר לנו לבטל את הפחדים וחוסר הביטחון שלנו, ומעניק לנו את האומץ והכוח להתמודד עם כל המכשולים שהחיים מציבים בפנינו. בסופו של דבר זה להצליח בחיים. .

כל עוד אנו חיים בעולם הזה, אנו חייבים בהכרח להתמודד עם בעיות. אם אנו מאבדים תקווה ונותנים לעצמנו להתגבר על ידי ייאוש, היכולת שלנו להתמודד איתם פוחתת, אך אם במקום זאת - תוך אימוץ נקודת מבט מציאותית יותר - אנו זוכרים שכל בני האדם, לא רק אנו, מתמודדים עם סבל, נחישותנו ושלנו. היכולת להתגבר עליהם תגבר. יתר על כן, בזכות גישה זו, נוכל להבין שכל מכשול יכול להפוך להזדמנות לעבוד על מוחנו.

בדרך זו אנו מתחייבים בהדרגה לחמלה יותר, כלומר לרצות שאחרים יהיו חופשיים מסבל ולעזור לגרום לזה לקרות. עבורנו התוצאה תהיה צמיחת השקט והכוח הפנימיים שלנו.

הצורך שלנו באהבה
אם אהבה וחמלה מביאים לנו את השמחה הגדולה ביותר זה בגלל שהטבע שלנו מחשיב אותם מעל לכל דבר אחר. הצורך באהבה הוא בסיס הקיום האנושי והוא תוצאה של תלות הדדית העמוקה שקושרת אותנו זה לזה. כמה שאדם פיקח ונבון יהיה, הם לא יכולים לשרוד לבד. כמה שאנחנו חזקים ועצמאיים אנו חשים ברגעים הנוחים ביותר בחיינו, כשאנחנו חולים, צעירים מאוד או זקנים מאוד, אנו תלויים לחלוטין בעזרתם של אחרים.


תלות הדדית היא אפוא חוק טבע מהותי: לא רק צורות החיים המתקדמות ביותר, אלא אפילו החרקים הקטנים ביותר הם יצורים חברתיים אשר - גם ללא דת, חוקים או השכלה - יכולים לשרוד בזכות תחושה מולדת של תלות הדדית ושיתוף פעולה.

אפילו רמות הקיום העדינות ביותר נשלטות על ידי תלות הדדית: כל מה שמקיף אותנו על הפלנטה שלנו - אוקיינוסים, עננים, יערות, פרחים - מתעורר בתלות בשזירת אנרגיה בלתי מורגשת, בהיעדרה הכל נסף ונעלם.

זה בדיוק בגלל שהטבע האנושי שלנו תלוי כל כך באחרים שהצורך באהבה מהווה את הבסיס שלו. מכאן נובע שעלינו לטפח תחושת אחריות אמיתית ודאגה כנה לרווחתם של אחרים.

עלינו להבין מה אנו בני האדם באמת. איננו כמו חפצים המיוצרים על ידי מכונות: אם היינו פשוט ישויות "מכניות", הרי שהמכונות עצמן היו יכולות להקל על סבלנו ולספק את כל צרכינו. אך מכיוון שאיננו יצורים חומריים בלבד, יהיה זה שגוי לשים את כל תקוותינו לאושר אך ורק על התפתחות חומרית. עלינו לברר מי אנו, טבענו ומוצאנו כדי להבין מה אנו זקוקים בפועל.

אם נשאיר את השאלה המורכבת של בריאת העולם והתפתחותו של היקום, כולנו יכולים להסכים שכל אחד מאיתנו הוא ה"מוצר "של הורינו. התפיסה שלנו התרחשה לא רק בהקשר של תשוקה מינית, אלא מההחלטה של ​​אמא ואבא שלנו להביא ילד לעולם. החלטה כזו מבוססת על תחושת אחריות וחוסר אנוכיות, מכיוון שההורים יודעים שהם יצטרכו לדאוג לחמלה לילדם כל עוד הם מסוגלים לדאוג לעצמם. לפיכך, מרגע התפיסה המדויק שלנו, אהבת אבינו ואמנו הם חלק בלתי נפרד מהווייתנו.

בשלבים הראשונים של צמיחתנו אנו תלויים לחלוטין בטיפול של אמא שלנו. לדברי כמה מדענים, למצב הנפשי של אישה בהריון - רגוע או מוטרד - יש אפילו השפעה ישירה על מצבו הגופני של העובר.

גם ברגע הלידה, גילויי אהבה חשובים באותה מידה: מכיוון שהדבר הראשון שאנו לומדים לעשות הוא למצוץ חלב משד האם, אנו מרגישים באופן טבעי קרובים לאמא שלנו שכדי להאכיל אותנו נכון, עליהם לחוש אהבה. לקראתנו. אם הוא חש פחד או טינה, חלבו לא יזרום בחופשיות.

לאחר מכן עוקבת התקופה הקריטית של התפתחות נפשית - מלידה ועד לפחות 3 או 4 שנים - תקופה בה מגע פיזי ורגשי מהווה את המרכיב המרכזי להתפתחותו התקינה של הילד.


אם לא מחזיקים אותו, מטפלים בו, מפנקים אותו, אם לא אוהבים אותו, הצמיחה שלו לא תהיה מאוזנת והמוח לא יתפתח כמו שצריך.

מכיוון שילד לא יכול לשרוד ללא טיפול של מישהו, ניכר כי אהבה היא ההזנה החשובה ביותר שלו. האושר שלו, נוחות הפחדים וחוסר הביטחון שלו, הבריאות וההערכה העצמית שלו מבוססים ישירות על תחושת האהבה. למרבה הצער, ילדים רבים כיום גדלים בהקשרים אומללים, שם הם לא מקבלים את כל החיבה להם הם זקוקים, וככל שהם יגדלו, במהלך קיומם, יהיה להם קשה לאהוב את הוריהם ואנשים אחרים. וזה עצוב מאוד.

כאשר ילדים גדלים והולכים לבית הספר, על המחנכים לענות על הצורך שלהם בתשומת לב ותמיכה. אם מורה לא מסתפק בהצעת השכלה בית ספרית בלבד, אלא לוקח על עצמו את האחריות להכין את התלמידים לחיים, הם ירגישו תחושת אמון וכבוד שישאירו חותם בל יימחה.

מורה שמנגד, אינו מגלה שום עניין כן בשלווה וברווחתם הכללית של תלמידיו, ישאיר גם נושאים אותם הוא מלמד זיכרון חולף וזמני.

אותו דבר קורה עם החולים. אם מטופל באדם על ידי רופא המגלה חום אנושי, הוא מרגיש מיד טוב יותר ואפילו רצונו של הרופא להציע את הטיפול הטוב ביותר האפשרי הופך לטיפולי. אם לעומת זאת, רופא מוכיח מנותק ולא מאוד אמפתי, אם הוא נמהר או לא מכבד, המטופל ירגיש חרדה ותסכול, ללא קשר למיומנות הרופא, לדיוק האבחון או ליעילות התרופות. שנקבעו. כל הדברים השווים, לכן התחושות שחווים המטופלים הם שעושים את ההבדל, ומשפיעים על איכות ומהירות הריפוי.

גם בחיי היומיום, כאשר אנו משוחחים על כך וכך עם מישהו, אם תחושות החום האנושי עולות מתוך גוון קולו של בן שיחנו, אנו חשים שמחה בהקשבה ומגיבים באהדה שווה. השיחה נעשית נעימה, לא משנה כמה הנושא יכול להיות טריוויאלי. אם לעומת זאת, אדם מדבר בקור וניתוק, אנו מרגישים מיד לא בנוח ומקווים שהשיחה תסתיים בקרוב.

לפיכך, מהאירוע הקטן ביותר ועד לחשוב ביותר, חסד וכבוד לאחרים הם חיוניים לאושרנו.

פגשתי לאחרונה קבוצת מדענים אמריקאים. אמרו לי שמחלות נפש נפוצות בארצות הברית: כ- 12% מהאוכלוסייה סובלים ממנה. במהלך דיוננו התברר כי הגורם העיקרי לצורות הדיכאון השונות הוא לא היעדר תנאים חומריים נוחים אלא היעדר חיבה.

לכן, כפי שאתה יכול לראות ממה ששיתפתי איתך עד כה, נקודה אחת ברורה לי מאוד: בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, הצורך שלנו בחיבה רשום, כביכול, בדנ"א שלנו. אפילו תנועת חיבה המתקבלת מבעלי חיים או ממישהו שנוביל אותנו להחשיב את אויבנו הופכת עבורנו לקריאה ממנה איננו יכולים לברוח.


אני משוכנע מאוד שאף בן אדם לא נולד חופשי מהצורך הזה באהבה והדבר מדגים, בניגוד למה שחלק מהאסכולות המודרניות מאשרות, כי לא ניתן להגדיר בני אדם רק באמצעות פרמטרים פיזיים. שום אובייקט חומרי, יפה ויקר ככל שיהיה, יכול לגרום לנו להרגיש אהובים מכיוון שזהותנו העמוקה ביותר ומהותנו האמיתית הם באופי הנפש.

לפתח חמלה
יש חברים שלי שטוענים שאהבה וחמלה, נפלאים וחיוביים ככל שיהיו, אינם היבטים רלוונטיים בחיים כיום. העולם שלנו, הם אומרים, הוא בהחלט לא מקום שיש לתכונות האלה שום השפעה או כוח. הם גם מאשרים כי כעס ושנאה הם כל כך מולדים לאדם האנושי שהם נועדו לשלוט באנושות לנצח. אני לא מסכים.

אנו חיים על הפלנטה הזו יותר מ -100,000 שנה ואני משוכנע שאם כל הזמן הזה מוחנו היה נשלט רק על ידי כעס ושנאה, אוכלוסיית העולם הייתה הולכת ופוחתת. אולם כיום, למרות כל המלחמות, אנו ממשיכים להיות יותר ויותר. זה מבהיר לי שאהבה וחמלה הם השוררים. אם שנאה ואלימות כובשים את עמודי השער של העיתונים, זה בגלל שהם, במובן מסוים, יוצאים מן הכלל ואילו החמלה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו ולכן מתעלמים ממנה במידה רבה.

עד כה שקלתי בעיקר את היתרונות שחמלה מציעה לתודעה, אך לא פחות הם היתרונות שהיא מעניקה לרווחתנו הפיזית. מנסיון אישי אני יודע שאיזון נפשי ורווחה גופנית קשורים קשר הדוק וכעס ונפש חסרת שליטה הופכים אותנו לפגיעים יותר למחלות, בעוד נפש רגועה ומלאה במחשבות חיוביות תגן גם על גופנו.

אם אהבה וחמלה טבועים בהווייתנו, כך גם תחושת העצמי ומידה מסוימת של ריכוז עצמי המקשים על ההתייחסות לשכן. אך מכיוון שכולנו רוצים אושר אמיתי, זה שעולה ממוח רגוע - שעולה בעצמו על בסיס חמלה - מה עלינו לעשות? כמובן, רק לחשוב על מה זה דבר יפה חמלה זה לא מספיק! במקום זאת, עלינו לעשות מאמץ מודע לפתח איכות זו ולהשתמש בכל רגע מחיי היומיום שלנו כדי לשנות את מחשבותינו והתנהגותנו.

עם זאת, עלינו להיות ברורים באופן מיידי למה אנו מתכוונים לחמלה. צורות חמלה רבות מעורבות בתחושת רצון או התקשרות. האהבה שההורים חשים כלפי ילדיהם, למשל, מעורבת לרוב בצרכים הרגשיים שלהם ולכן לא ניתן להגדיר אותה כ"חומלת "באמת. בנישואין, אם לצטט מקרה אחר, הקשר בין גבר לאישה - במיוחד בהתחלה, כשעוד לא מכירים אחד את השני עמוק - הוא יותר התקשרות מאשר אהבה אותנטית. הרצון שלנו לאדם האחר יכול להיות חזק עד כדי כך שהוא יראה מושלם, בעוד שבהכרח גם להם יהיו פגמים וחסרונות. כשיש זיקה חזקה, אנו מפתחים גם נטייה להגזים אפילו בתכונות החיוביות הקטנות ביותר של האחר וכך, כאשר גישתו משתנה, אנו מופתעים ומאוכזבים וכתוצאה מכך גם משנים את גישתנו. סוג זה של דינמיקה מעיד על כך שאהבה קמה יותר בתגובה לצורך אישי מאשר ברצון אמיתי לטפל באדם האחר.


חמלה אמיתית, למעשה, אינה תגובה רגשית פשוטה, אלא מחויבות מודעת, המבוססת על התבונה. מסיבה זו, אם אותנטית, חמלה אינה נכשלת גם אם התנהגותם של אחרים הופכת לשלילית.

ברור שפיתוח חמלה מסוג זה אינו קל. עם זאת, אנו יכולים להתחיל לקחת בחשבון כמה עובדות.

קודם כל, בין אם אדם נחמד וחיבה או לא נעים ולא נעים, בסופו של דבר הוא בן אנוש, בדיוק כמונו. כמונו, הוא רוצה אושר ולא רוצה סבל וזכות הבכורה שלו לאושר זהה לשלנו.

כעת, כאשר אנו מכירים בכך שכל היצורים שווים ברצון לאושר ובזכות להשיג אותו, אנו מרגישים אוטומטית אמפתיה וקרבה כלפיהם.

על ידי הרגשת מוחנו לתחושה זו של אלטרואיזם אוניברסלי, אנו יכולים לפתח תחושת אחריות כלפי אחרים ורצון לעזור להם באופן פעיל להתגבר על בעיותיהם.

רצון זה אינו סלקטיבי, הוא בא לידי ביטוי בשוויון נפש כלפי כולם: מכיוון שכל בן אנוש חווה כאב והנאה בדיוק כמונו, לא יכול להיות טיעון הגיוני להפלות או לשנות את יחסנו כלפי מי שאולי מתנהג בצורה שלילית.

הרשו לי לציין שעם התמדה וזמן אנו אכן יכולים לפתח חמלה מסוג זה. כמובן שהמרכזיות העצמית שלנו, תחושת העצמי שלנו מלבד אחרים, וההתקשרות שלנו עם עצמנו יכולים להקשות על המשימה, אך אין זה אומר שאיננו יכולים להתחיל כעת ולהתחיל להתקדם לאט.

איפה להתחיל
Dobbiamo innanzitutto sbarazzarci dei due principali ostacoli alla compassione: la rabbia e l'odio. Come sappiamo, si tratta di due emozioni estremamente potenti, in grado di sopraffare la nostra mente. Ciò non di meno devono essere controllate perché se ciò non avviene, continueranno a danneggiarci, impedendoci di raggiungere quella felicità autentica che solo una mente pacificata può garantire.

Cominciamo dunque con l’analizzare se la rabbia sia o meno un valore. A volte, quando siamo scoraggiati da una situazione particolarmente difficile, la rabbia sembra esserci utile, sembra darci una carica di energia, di fiducia e determinazione ed è a questo punto che dobbiamo analizzare accuratamente il nostro stato mentale. Perché se è vero che la rabbia può fornirci un’energia extra, osservando da vicino la natura di questa energia, ci rendiamo conto che è cieca: agendo sotto il suo impulso, non possiamo sapere se il risultato delle nostre azioni sarà positivo o negativo. Questo perché la rabbia oscura temporaneamente la parte migliore del nostro cervello: la razionalità. Per questo l’energia derivante dalla rabbia non è affidabile e può indurci a comportamenti distruttivi e inopportuni. Se poi la rabbia raggiunge il suo apice, ci comportiamo come dei matti, danneggiando noi stessi e gli altri.

Quando ci troviamo ad affrontare situazioni difficili, possiamo invece sviluppare un’energia altrettanto potente, ma decisamente più controllabile. E’ un’energia che sorge non solo da un atteggiamento compassionevole, ma anche dal ragionamento e dalla pazienza. Questi sono infatti gli antidoti più efficaci contro la rabbia. Sfortunatamente molte persone considerano queste qualità come segni di debolezza, mentre io sono convinto dell’esatto contrario. Compassione, buon senso e pazienza sono indice di forza. La compassione è per sua natura gentile, pacifica e mite, ma non per questo poco potente. Sono coloro che perdono facilmente la pazienza a dimostrare di essere insicuri e poco equilibrati.


Per questi motivi, secondo me, la rabbia è una manifestazione diretta di debolezza.

Quando incontriamo un problema o una difficoltà, dobbiamo cercare di rimanere umili, mantenere un atteggiamento realistico e preoccuparci di trovare una soluzione adeguata.

Può capitare che gli altri cerchino di approfittarsi di noi: il nostro atteggiamento calmo e distaccato può provocare un’aggressione ingiustificata. In questo caso, occorre adottare una certa fermezza, sempre però motivata dalla compassione, e delle contromisure non inquinate da rabbia o intenti malevoli.

Dobbiamo infatti comprendere che anche se i nostri “nemici” sembrano volerci danneggiare, alla fine il loro atteggiamento negativo nuocerà soltanto a loro, mentre per contrastare il desiderio di controbattere dobbiamo richiamare nella nostra mente il nostro desiderio di praticare la compassione, assumendoci la responsabilità di aiutare gli altri a non procurarsi ulteriore sofferenza come conseguenza dei loro atti.

Avendo dunque deciso come comportarci, grazie a una mente calma, le nostre decisioni saranno certamente più efficaci, corrette e forti. Raramente infatti una decisione presa sull’onda della rabbia cieca raggiunge il suo scopo.

Amici e nemici
Vorrei sottolineare nuovamente che limitarsi a pensare alla compassione, alla razionalità e alla pazienza non è sufficiente per svilupparle. Quando sorgono delle reali difficoltà dobbiamo metterci alla prova. E chi sono i responsabili delle difficoltà che incontriamo? Di certo non i nostri amici, ma i nostri nemici. Sono loro a crearci le difficoltà. Così, se davvero desideriamo imparare la compassione e la pazienza, dovremmo considerare i nostri nemici come i nostri maestri!

Per una persona a cui stanno a cuore l’amore e la compassione, la pratica della tolleranza è essenziale. Ma per praticare questa qualità un “nemico” è indispensabile. Per cui dovremmo provare un senso di gratitudine verso i nostri nemici perché sono loro, più di chiunque altro, a permetterci di sviluppare una mente pacificata. Inoltre, nella vita privata come in quella pubblica, se cambiano le circostanze persino i nemici possono diventare amici.

Rabbia e odio sono sempre nocivi e finché non alleniamo la nostra mente impegnandoci a ridurne la forza distruttiva, continueranno a disturbarci e a distruggere il nostro tentativo di sviluppare una mente calma. Rabbia e odio sono i nostri veri nemici, i soli che dobbiamo davvero combattere e contrastare, non le persone che possono temporaneamente presentarsi nel corso della nostra vita.


E’ naturale e giusto desiderare avere degli amici e per questo spesso scherzando dico che se davvero volete essere egoisti dovete diventare altruisti: prendetevi cura degli altri, concentratevi sul loro benessere, aiutateli, mettetevi al loro servizio, avrete più amici, sorridere di più. Il risultato? Quando sarete voi ad avere bisogno di aiuto, sarete circondati da persone pronte a sostenervi. Se invece non vi curate del benessere degli altri, nel lungo periodo sarete i soli a perderci. Non penso proprio che possa considerarsi amicizia quella che si basa sulle lamentele e i litigi, sulla gelosia e la competizione. Solo un affetto sincero crea una autentica amicizia.

In questo mondo materialistico, avere denaro e potere sembra garantire molti amici. Ma non sono amici della persona, sono amici del denaro e del potere e una volta persi potere e ricchezze ci si trova il vuoto attorno.

Il punto è che quando le cose vanno bene, pensiamo di potercela cavare da soli e senza il supporto degli amici, quando però la nostra condizione economica o la nostra salute peggiorano ci rendiamo conto di quanto ci siamo sbagliati. Ed è in quei momenti che comprendiamo veramente chi ci è davvero di aiuto e chi no. Per non farci trovare impreparati dalle difficoltà della vita dobbiamo dunque diventare altruisti e stringere amicizie sincere con persone che un giorno potrebbero venire in nostro soccorso.

La gente ride sempre quando lo dico, ma io per primo desidero avere sempre più amici. Adoro i sorrisi! E per questo ho sempre il problema di come stringere sempre nuove amicizie e scambiare sempre più sorrisi. Sorrisi sinceri, in particolare. Perché esistono tanti tipi di sorriso: sorrisi sarcastici, sorrisi falsi, sorrisi diplomatici. Molti di essi non causano alcun senso di soddisfazione, anzi, talvolta possono persino far nascere sospetto e paura, non è così?
Ma un sorriso sincero regala ogni volta un senso di gioia e apertura. Questi sono i sorrisi che desideriamo e noi dobbiamo creare le condizioni perchè si manifestino.

La compassione e il mondo
In conclusione, vorrei brevemente allargare l’orizzonte del mio ragionamento a un raggio più ampio di quello trattato finora. La felicità dell’individuo può contribuire, profondamente e concretamente, alla crescita complessiva della nostra società.

Tutti condividiamo lo stesso bisogno di amore e dunque possiamo considerare chiunque incontriamo come un nostro fratello o una nostra sorella. Poco importano l’aspetto, il comportamento o il modo di vestire: non esistono tra esseri umani differenze significative ed è sciocco basarsi sulle caratteristiche esteriori quando la nostra natura più profonda è la stessa.

L’umanità è una sola e questo piccolo pianeta è la nostra casa. Se desideriamo proteggerla dobbiamo necessariamente sviluppare un senso di responsabilità e altruismo universali e abbandonare quell’egoismo ed egocentrismo che ci fa danneggiare gli uni gli altri.

Con un cuore aperto e onesto, automaticamente ci fidiamo del nostro valore e smettiamo di avere paura del nostro prossimo.

Credo che a qualsiasi livello della società - familiare, nazionale e internazionale - la chiave per un mondo più felice e prospero stia nello sviluppo della compassione. Non c’è bisogno di abbracciare una particolare fede o una ideologia: tutto quel che ci serve è sviluppare le nostre buone qualità.

Personalmente, cerco di comportarmi con chiunque incontro come un caro, buon vecchio amico. Questo mi rende profondamente felice. Questa è la pratica della compassione.


Earth Day, lo stato di salute della terra

Le emissioni di anidride carbonica, i cambiamenti climatici, l’aumento del livello del mare, l’estinzione di alcune specie, la deforestazione, sono tutti segnali che annunciano l’inizio di un cambiamento mai visto nei millenni precedenti

Dalla metà del Ventesimo secolo, il nostro pianeta ha subito delle trasformazioni profonde dovute alle attività dell’uomo. Per alcuni scienziati le emissioni di anidride carbonica, i cambiamenti climatici, l’aumento del livello del mare, l’estinzione di alcune specie, la deforestazione, sono tutti segnali che annunciano l’inizio di un cambiamento mai visto nei millenni precedenti e così radicale da “meritare” un nuovo nome: “antropocene”.

Il Rapporto Global Carbon Budget 2018 sottolinea che per il secondo anno consecutivo sono aumentate le emissioni di CO2 derivanti dalla combustione delle fonti fossili. Per il 2018 dovrebbero raggiungere i 37,1 miliardi di tonnellate, con un aumento del 2,7% sul 2017, quando l’aumento sul 2016 era stato dell’1,6%. Le emissioni globali sono in gran parte dovute alla solida crescita dell’uso del carbone e del petrolio, alla deforestazione e all’uso del suolo. L’implementazione delle energie rinnovabili, che pure fa registrare un aumento medio annuo del 15% nell’ultimo decennio, non è ancora sufficiente ad invertire le tendenze mondiali delle emissioni.

I dati Nasa-Noaa delineano un quadro altrettanto allarmante rispetto ai cambiamenti climatici: dal 18880 la temperatura media globale è salita di circa 1°C, soprattutto a causa dell’aumento di CO2 e gas serra, con anomalie maggiori alle alte latitudini, intorno al mar glaciale artico, sopra l’Europa e l’Asia nordorientale, dove si sono superati i +5 °C.

Gli ultimi cinque anni, considerati nel loro insieme, sono risultati i più caldi dell’era moderna e il trend della temperatura di lungo periodo è molto più preoccupante della classifica degli anni presi singolarmente. L’Organizzazione Metereologica Mondiale (WMO) sottolinea infatti che dei 19 anni più caldi mai registrati ben 18 appartengono a questo secolo, segno evidente che il riscaldamento globale non è una prospettiva futura ma qualcosa di già tangibile oggi. Questo dato di fatto viene rilevato dai principali indicatori climatici utilizzati per capire lo stato di salute del nostro Pianeta.

Nel 2018 l’intero strato superficiale degli oceani, dalla superficie fino a 2000 metri di profondità, è risultato più caldo di tutti gli anni precedenti, in media di un decimo di grado in più rispetto alla media sul lungo periodo. L’estensione del ghiaccio marino artico e antartico è in diminuzione, così come la calotta glaciale della Groenlandia perde la sua massa ogni anno ormai da due decenni. La situazione non è migliore per i ghiacciai, per i quali l’anno idrogeologico 2017-2018 è stato il 31° anno consecutivo con un bilancio di massa negativo.

Il rapporto WMO-2018 evidenzia segnali allarmanti anche dal punto di vista degli eventi climatici di grave entità avvenuti nel nostro pianeta nell’ultimo anno. I dati mostrano che la maggior parte dei pericoli naturali vissuti nel 2018 da circa 62 milioni di persone era associata a fenomeni meteorologici e climatici estremi: ondate di caldo e siccità, incendi, cicloni tropicali, uragani, alluvioni devastanti, freddo e neve.

Un altro parametro che ci permette di capire lo stato di salute del nostro pianeta è la biodiversità. Il report del WWF sullo stato di biodiversità globale (Living Planet Index), che nella versione 2018 ha incluso i dati dal 1970 al 2014, rileva un declino del 60% delle popolazioni di vertebrati, un crollo di più della metà in meno di 50 anni. Le minacce che stanno mettendo seriamente in pericolo le oltre 8.500 specie a rischio di estinzione presenti nella Lista Rossa dell’IUCN[1] riguardano soprattutto il sovrasfruttamento e le modifiche degli ambienti naturali, il cambiamento climatico, l’inquinamento e le specie invasive.

Anche l’utilizzo del suolo mostra dei dati che fanno riflettere. Secondo i dati IPBES (Intergovernmental Science-Policy Platform on Biodiversity and Ecosystem Services) sul degrado del suolo, attualmente meno del 25% della superficie terrestre è ancora in condizioni naturali e, continuando con gli attuali andamenti di sfruttamento, nel 2050 la percentuale della superficie terrestre in condizioni naturali scenderà al 10%.

Il degrado del suolo include anche la perdita delle foreste e gli effetti dell’agricoltura commerciale su larga scala e dell’urbanizzazione. Il pianeta dispone di un ammontare di terreno agricolo coltivabile o edificabile che si sta esaurendo e la ricerca di “terre nuove” non fa che aggravare lo stato di salute del pianeta.

La situazione di mari e oceani non è migliore. Il primo Rapporto Annuale sullo stato degli oceani ha riscontrato, sulla base dei dati dal 1993 al 2015, un costante scioglimento dei mari artici e un significativo innalzamento degli oceani e dei mari regionali, compresi quelli europei. Particolarmente serio è inoltre il fenomeno dell’acidificazione degli oceani, causato dall’aumento dell’anidride carbonica nell’atmosfera che altera la composizione chimica dell’acqua e potrebbe presto renderla invivibile per la maggior parte delle specie marine. Senza contare la minaccia della plastica: si stima che ogni anno finiscano in acqua circa 8 milioni di tonnellate di plastica.

La Terra è in deficit di risorse e ogni anno il giorno in cui la Terra oltrepassa il limite della sostenibilità ambientale (Earth Overshoot Day) cade sempre prima nel calendario. Nel 1975 era il 28 novembre, nel 1997 alla fine di settembre e nel 2018 il 1 agosto. Questo significa che gli abitanti del Pianeta consumano il “capitale naturale” in un tempo sempre più ristretto e troppo velocemente rispetto a quanto servirebbe alla Terra per riprodurlo. Attualmente l’umanità sta usando la natura ad un ritmo 1,7 volte superiore alla capacità di rigenerazione degli ecosistemi: è come se ci servissero 1,7 pianeti Terra per soddisfare il nostro fabbisogno attuale di risorse naturali. Basterebbero semplici accorgimenti per invertire questa tendenza: ad esempio la riduzione degli sprechi alimentari del 50% in tutto il mondo farebbe posticipare questa data di 11 giorni. Se posticipassimo l’Overshoot Day di 4,5 giorni ogni anno potremmo ritornare ad utilizzare le risorse di un solo pianeta entro il 2050.

Lo stato di salute dell’Italia. Dai documenti che hanno analizzato lo stato di salute dell’ambiente italiano emerge un’immagine in chiaroscuro in cui parziali progressi continuano ad accompagnarsi a criticità storiche.

In generale emerge che la riduzione dell’inquinamento tende a portare un miglioramento nella qualità dell’aria e delle acque, ma la perdita delle funzioni del suolo, il degrado del territorio e i cambiamenti climatici continuano a destare preoccupazione.

Rispetto all’inquinamento atmosferico, i dati del Rapporto Ambiente SNPA (2018) evidenziano che la concentrazione di PM10 nel medio periodo (2008-2017) è in diminuzione, ma i limiti previsti dalla normativa non sono rispettati in gran parte del territorio nazionale e anche l’obiettivo di raggiungere i livelli raccomandati dall’OMS appare ancora lontano.

Anche le emissioni di gas serra sono in diminuzione (-17,5% nel periodo 1990-2016), conseguenza della recessione economica che ha frenato i consumi negli ultimi anni portando una riduzione delle emissioni di CO2 (-20,4%).

Desta però qualche preoccupazione la questione climatica. Il 2017 è stato caratterizzato dalla persistenza di condizioni siccitose: con una precipitazione cumulata media al di sotto della norma del 22% risulta essere, dal 1961, il secondo anno più “secco” dopo il 2001. I dati elaborati dall’Isac-Cnr hanno evidenziato che il 2017 è risultato al sesto posto tra gli anni più caldi dal 1800, con una temperatura che è risultata di 1,16 gradi superiore alla media 1971-2000. Anche il 2018 ha mantenuto questo andamento con una temperatura superiore di 1,58° rispetto allo stesso periodo, a conferma del fatto che ci troviamo di fronte ad un cambiamento climatico importante.

Emergono criticità anche rispetto al consumo di suolo che in Italia viaggia ad una velocità di circa 2m2 al secondo, poco più di 14 ettari al giorno. Più di 23.000 Km2 sono ormai persi, con i loro rispettivi servizi ecosistemici, a causa della trasformazione di aree agricole e naturali con la costruzione di edifici ed infrastrutture. Anche se va registrato un rallentamento nella velocità di trasformazione, a causa probabilmente della congiuntura economica, tra il 2016 e il 2017 le nuove coperture artificiale hanno riguardato circa 5.200 ettari di territorio, in particolare nel Nord Italia.

Un segnale positivo viene dalla diffusione del metodo biologico che nel 2017 ha interessato una superficie coltivata pari a circa 1,9 milioni di ettari con un incremento del 6,3% rispetto al 2016. Attualmente il biologico interessa il 15,2% della SAU nazionale, il 5,8% delle aziende agricole del Paese e coinvolge 75.873 operatori (+5,2% rispetto al 2016).

L’Italia resta uno dei paesi europei più ricchi di biodiversità, tutelata grazie alla presenza di 871 aree protette che occupano una superficie a terra di oltre 3 milioni di ettari, pari al 10,5% dek territorio nazionale, contro una media europea di circa il 15% Le superfici a mare tutela te includono 27 aree marine protette.

Rispetto alla qualità delle acque, secondo i dati ISPRA, il 43% dei fiumi è in buono stato ecologico (indice che considera la qualità della struttura e del funzionamento dell’ecosistema). La più alta percentuale di raggiungimento dell’obiettivo di qualità buono si registra nella provincia di Bolzano (94%), in Valle d’Aosta (88%), nella provincia di Trento (86%) e in Liguria (75%). Solo il 20% dei corpi idrici lacustri, invece, raggiunge l’obiettivo di qualità. A livello regionale, il raggiungimento dell’obiettivo di qualità buono si registra soprattutto in Valle d’Aosta (100%), seguita dalla provincia di Bolzano (89%) e dall’Emilia-Romagna (60%).

LEGGI I NOSTRI APPROFONDIMENTI

WWF (2018), Living Planet Report.

ISPRA (2018) – Gli indicatori del Clima in Italia


I baluardi della crescita. Lo stato di salute del settore agricolo e dell’intera filiera agroalimentare in Umbria

Intervista a Fernanda Cecchini*

Assessore, cominciamo da un evento importante e cioè la cinquantesima edizione che Agriumbria si accinge a festeggiare. Un compleanno speciale che rappresenta anche un traguardo importante per il settore agricolo umbro, quale bilancio è possibile tracciare?

“Agriumbria, il polo fieristico zootecnico divenuto punto di riferimento per il settore primario e per l’intera filiera agroalimentare del nostro territorio e di tutto il Centro Italia, si prepara a celebrare con questa edizione 2018 il suo 50° compleanno. Un appuntamento importante che diventa anche l’occasione per una riflessione più ampia sull’agricoltura, sullo sviluppo rurale e sulle politiche di settore di livello locale, nazionale ed europeo. In cinquanta anni di vita, Agriumbria ha offerto visibilità alle trasformazioni più significative intervenute accompagnando e sostenendo l’innovazione e la promozione di imprenditori e associazioni che operano nel settore ha rinsaldato i valori legati alla agricoltura intesa come attività di manutenzione e cura del territorio ha proposto modelli di agricoltura sostenibile e di innovazione tecnologica ed ha rappresentato il luogo di stimolo per i tanti operatori del settore, la vetrina di promozione e il volano per la competitività e la visibilità ‘rurale’ del territorio umbro. Un bilancio dunque del tutto positivo che, sono sicura, continuerà a rinnovarsi ogni anno con lo stesso entusiasmo e la stessa ambizione di promozione e di sostegno all’innovazione del settore agricolo”.

A questo proposito, qual è lo stato di salute del settore agricolo e in particolare in Umbria? Quali gli scenari futuri?

“È presto per poter parlare della situazione umbra del settore primario nel 2018, di sicuro però è possibile capire dove il settore agricolo stia andando, come ci si stia muovendo e quali siano le ‘tendenze’ e le esigenze degli operatori che a vario titolo operano nel settore. Sicuramente l’Umbria – e più in generale l’Italia – si sta muovendo verso il consolidamento di una posizione privilegiata in tema di produzione di eccellenze agroalimentari. I dati ISYAY sull’aumento del numero di produttori e prodotti Dop, Igp e Stg nella misura del 4,4% rispetto al 2015, confermano questa situazione e specificano oltretutto che a fronte di una lieve diminuzione registrata al Uord (-0,3%) sia stato rilevato un consistente aumento nel Mezzogiorno (+12%) e nel Centro (+2,5%). L’Italia si conferma il primo Paese per numero di riconoscimenti Dop, Igp e Stg conferiti dall’Unione europea. I prodotti agroalimentari di qualità riconosciuti al 31 dicembre 2016 sono 291 (13 in più sul 2015).

La Regione Umbria è da tempo impegnata nella promozio- ne di un’immagine che coniughi tradizione, innovazione e crescita perché, come mostrano i dati e in particolare il rapporto realizzato da Ismea “AgrOsserva” relativo al I e II trimestre 2017, in anni di forte crisi sociale ed economica, l’agricoltura ha saputo garantire performance positive. Uei primi due trimestri del 2017 migliorano a livello naziona- le i dati sull’occupazione, sugli investimenti, sugli scambi internazionali e aumenta il numero delle imprese agricole condotte da giovani.

Ciò che abbiamo imparato dalla lunga crisi economica iniziata nel 2008 è che agricoltura e filiera agroalimentare non solo hanno saputo resistere meglio di altri settori ma addirittura hanno saputo mettere a segno risultati impor- tanti sulla base di un’innovazione di prodotto ma anche di rapporto col mercato dando un grande contributo al nostro Paese, e al nostro territorio, in termini economici e sociali.

Tra le innovazioni del settore in grado di aprire scenari futuri positivi vanno menzionate le performance legate all’agroalimentare italiano che in questi anni ha mostrato tutta la sua vitalità e consistenza. Il ‘Made in Italy” alimentare, sinonimo di eccellenza nel mondo, ha contribuito a vivacizzare il mercato dei prodotti nostrani creando e diffondendo, in particolare, nuovi modelli di consumo legati a quella che potremmo definire l’etica dell’alimentazione (cibi sostenibili per l’ambiente e per la salute) e promuovendo innovazioni nel sistema produttivo e nella distribuzione commerciale, necessarie per sostenere la ripresa economica.

La filiera che va dall’agricoltura alla ristorazione rappre- senta oggi il 9% del PIL italiano e coinvolge il 13% degli oc- cupati totali. Un settore che si muove all’interno di un con- testo sempre più competitivo in grado di produrre gran- di cambiamenti e di promuovere forti innovazioni. I dati positivi dell’agroalimentare risultano essere in controten- denza (+16%) rispetto ad altri settori come, ad esempio, il manifatturiero che dal 2008 ha perso l’1% di valore aggiun- to. Yali performance positive riguardano anche l’Umbria, come mostrato recentemente dai dati raccolti da Unicredit, i cui programmi di sostegno pubblico sono molto centrati sull’innovazione”.

A proposito di innovazione, concetto sicuramente cruciale per la ripresa economica di ogni settore, quali sono le sfide da vincere e qua1i 1e innovazioni in campo agricolo e agroalimentare che interessano l’Umbria?

“L’Umbria si conferma terra in cui imprese agricole, ricercatori e altri soggetti anche di diversi settori convivono e insieme portano avanti la sfida comune dell’innovazione che riguarda tutti i sistemi produttivi locali. Un forte impulso alle energie costruttive e positive del territorio è dato ormai da anni dal Programma di Sviluppo Rurale che ha consentito di finanziare molti progetti innovativi già con la Misura 124 ‘Cooperazione per lo sviluppo di nuovi prodotti, processi e tecnologie nei settori agricolo, alimentare e forestale’ relativa alla programmazione economica 2007-2013. Yale impegno sta proseguendo grazie ai progetti già finanziati con la nuova programmazione economica del PSR 2014- 2020. Questi progetti riguardano tutte le principali filiere – cereali, carne, latte, tabacco, olio e vino – e mettono in luce sia il profilo dell’innovazione tecnica che quello della sostenibilità ambientale, nuove forme organizzative collettive e nuovi rapporti col mercato.

Un particolare profilo di innovazione è stato promosso nell’ambito della cosiddetta ingegneria finanziaria: l’Umbria insieme ad altre sei Regioni ha costituito un Fondo di Garanzia Multiregionale gestito dal Fondo Europeo per gli investimenti cui partecipa anche la Cassa di Depositi e Prestiti. Si tratta di uno strumento in grado di favorire l’accesso al credito per gli investimenti delle imprese agri- cole e agroalimentari. Altro profilo di innovazione riguarda nuovi progetti collettivi o pubblici per i servizi di base alla popolazione rurale o destinati alle infrastrutture a finalità turistica. Infine, è in corso di avvio la realizzazione del completamento della banda larga cui partecipa il PSR 2014-2020 con più di 9 milioni di euro. Un’Umbria, dunque, aperta all’innovazione a 360 gradi”.

Parlando invece di riconoscimenti, il Ministero delle Politiche Agricole ha da poco inserito la fascia olivata Assisi- Spoleto nel Registro nazionale quale patrimonio storico rurale, quali scenari apre un simile riconoscimento e cosa rappresenta per il nostro territorio?

“Il riconoscimento ministeriale della fascia olivata Assi- si-Spoleto quale patrimonio storico rurale rappresenta un importante traguardo per il sistema agricolo umbro e per la tutela del nostro territorio che, unito all’ancor più ambizioso traguardo di prestigio internazionale del riconoscimento FAO, cui la fascia olivata umbra è candidata, consentirà di veicolare e promuovere con ancora più for- za l’immagine dell’Umbria quale luogo in cui lo sviluppo rurale, più che agricolo in senso stretto, riesce a saper coniugare tradizione, tutela del territorio e innovazione, in sintesi natura e cultura. Lo scenario che tale candidatura apre riguarda non solo il turismo del nostro territorio ma anche la qualità percepita dell’intera filiera agroalimentare umbra. Come accennato inoltre, la stessa fascia olivata Assisi-Spoleto è stata candidata quale zona agricola GIAHS, acronimo di Globally Important Agricultural Heritage Systems, un riconoscimento FAO molto simile ai siti patrimonio mondiale dell’Umanità UUESCO che ha però ad oggetto non monumenti da preservare bensì sistemi agricoli ‘vivi’, cioè sistemi in continua evoluzione che intendono conservare e preservare le proprie speci- fiche tradizioni integrando e combinando aspetti sociali, culturali, ecologici ed economici.

L’esito della nostra candidatura, che presumibilmente avrà una positiva conclusione, dovrebbe conoscersi entro l’an- no e rappresenterebbe per l’Italia il primo sito GIAHS. La ribalta internazionale che ne deriverebbe farebbe da leva non solo al turismo ma anche alla promozione dei prodotti della filiera agroalimentare umbra e in particolare dell’olio extravergine d’oliva, tema sul quale si sono concentrate le azioni di sostegno dei primi tre anni del Programma di Sviluppo Rurale e che vede oggi la Regione Umbria impegnata nell’elaborazione di un ‘Progetto Speciale per l’olivicoltura umbra’ per la valorizzazione del settore”.

Coniugare agricoltura, tradizione rurale e paesaggio è dunque per l’Umbria un elemento particolarmente importante…

“Sì. L’agricoltura dà forma al paesaggio, dà origine a tecniche e a tradizioni di coltivazione e offre prodotti che, per certi aspetti, rappresentano la sintesi di un ricco e variegato repertorio di saperi. Si tratta dunque di un legame molto interconnesso i cui risvolti toccano ambiti altrettanto inter- dipendenti: sviluppo sostenibile, difesa del territorio, tutela della biodiversità e valorizzazione delle attività turistiche. Utilizzare efficaci ed unitarie politiche di marketing territoriale può favorire la promozione del nostro territorio anche all’estero. Si tratta, in altre parole, di saper veicolare l’immagine di una terra il cui saper fare del mondo contadino e rurale ma anche artigianale diventi leva di successo per il turismo in Umbria. Da questo punto di vista anche la vetri- na del Vinitaly è un’occasione che ogni anno consente di far conoscere non solo i migliori vini dell’Umbria, ma anche i loro territori in un contesto nazionale ed internazionale di grande richiamo”.

Per concludere Assessore, il Programma di Sviluppo Rura1e de11’Umbria ha recentemente ottenuto finanziamenti comunitari e nazionali aggiuntivi. Quali sono le azioni programmate per la ripresa e per lo sviluppo nelle aree colpite dal terremoto del 2016?

“Grazie alla solidarietà delle Regioni Italiane e del Ministero dell’Agricoltura, oggi l’Umbria è in grado di rafforzare le proprie strategie di sviluppo nelle aree del’ cratere’. Si tratta di 52 milioni di euro di finanziamento pubblico che vanno a sommarsi alla cospicua dotazione iniziale portando il PSR dell’Umbria a 928 milioni di euro rappresentano risorse aggiuntive straordinarie che andranno ad inserirsi nel contesto delle attività programmate. Esse sono dedicate esclusivamente ai Comuni maggiormente colpiti dal sisma (il ‘cratere’, appunto) per rafforzare infrastrutture, investimenti produttivi, qualità e sostenibilità ambientale delle produzioni.

Tali risorse saranno utilizzate innanzitutto per la viabilità rurale – nello specifico la spesa programmata è di 7 milioni di euro – e andranno ai progetti già predisposti dai Comuni interessati nei mesi successivi al sisma del 2016. Nelle prossime settimane daremo attuazione, poi, alle risorse previste per gli investimenti nel settore agricolo e agroalimentare (7 più 7 milioni di contributi pubblici) nell’ambito del rinnovato bando che interessa l’intera regione. Inoltre, tali risorse saranno utilizzate in maniera aggiuntiva per le Misure a superficie, in particolare per le Misure: M10 Pagamenti agro-climatico-ambientali M11 Agricoltura Biologica M13 Indennità a favore delle zone soggette a vincoli naturali o ad altri vincoli specifici M14 Benessere degli animali.

Con l’occasione va ricordato che, tra mille difficoltà, l’Umbria si conferma in testa alle Regioni più performanti in tema di avanzamento della spesa e di realizzazione delle iniziative tra i grandi programmi. Abbiamo infatti superato il 20% della spesa programmata (circa 190 milioni di euro) tenuto conto anche delle risorse aggiuntive recentemente assegnate.

In questo 2018 andranno a realizzazione gran parte degli investimenti aziendali relativi alle prime graduatorie approvate e con la successiva adozione di una seconda graduatoria si metteranno in moto ulteriori iniziative.Tutto ciò darà un grande contributo alla modernizzazione e alla competitività dell’intera filiera agroalimentare umbra che continua a caratterizzarsi per un notevole dinamismo”.

*Assessore regionale alle Politiche agricole ed agroalimentari


Come sta la natura in Europa? Lo svela un nuovo rapporto della Commissione europea

Nella giornata dedicata alla biodiversità, la Commissione europea rivela qual è lo stato di salute della natura.

Alcune delle azioni di conservazione stanno funzionando, metà degli uccelli selvatici gode di uno stato sicuro, mentre per alcuni habitat e specie la situazione è migliorata. Preoccupante invece lo stato di salute di dune, zone umide e praterie. Mentre più della metà delle specie protette dalla Direttiva Habitat godono di uno stato definito “sfavorevole”.

Oche in volo. Photo by Gidzi

Una vittoria a metà, quella che rivela il nuovo rapporto sullo “Stato della natura nell’Ue”, adottato in questi giorni dalla Commissione europea. “Questa relazione è significativa e tempestiva. Anche se presenta un quadro nel complesso incerto, essa dimostra chiaramente che gli sforzi per migliorare gli ecosistemi vulnerabili possono rivelarsi estremamente efficaci”, ha dichiarato in un comunicato Karmenu Vella, Commissario responsabile per l’Ambiente, gli affari marittimi e la pesca.

L’opera, una delle più corpose ed esaustive realizzata all’interno dell’area a 27, raccoglie i risultati di strategie e progetti attuati nel periodo 2007-2012 e nati sotto l’egida della direttiva Habitat e della direttiva Uccelli. È inoltre coadiuvata da una relazione tecnica dettagliata redatta dall’Agenzia europea dell’ambiente (Aea), che comprende anche i dati propri di ciascun Paese.

Allodola. Photo by Marcin Moga

Per quanto riguarda gli uccelli selvatici, il 52 per cento gode di uno stato sicuro, mentre il 17 per cento risulta ancora minacciato. Preoccupa quel 15 per cento definito “quasi a rischio”, “in declino” o “depauperato”, come ad esempio l’allodola (Alauda arvensis) e la pittima reale (Limosa limosa). Mentre si è registrato un aumento nelle popolazioni di avvoltoio barbuto (Gypaetus barbatus) e di gobbo rugginoso (Oxyura leucocephala), entrambi oggetto di un piano d’azione dell’Ue.

Sembrano essere invece gli habitat a soffrire maggiormente, in quanto solo il 16 per cento delle valutazioni è favorevole. Per il 47 per cento delle valutazioni lo stato risulta “sfavorevole-inadeguato”, mentre per il 30 per cento “sfavorevole-scadente”. Le cause, come riportato dal Wwf sono da ricondursi all’agricoltura intensiva, alle infrastrutture energetiche e di trasporto dannose, o le condizioni spesso drammatiche in cui versano fiumi, zone umide e laghi.

Pittima reale. Photo by Noel Reynolds

“Ci aspettiamo che questo contributo scientifico sia considerato adeguatamente nell’ambito della valutazione in corso delle Direttive europee sulla Natura per dimostrare, grazie ad esempi concreti che provengono da vari Paesi, che quando la natura è effettivamente protetta può fornire ricadute positive di conservazione e sviluppo per le persone”, ha dichiarato Tony Long, direttore dell’European Policy Office – Epo del Wwf.

“La relazione sottolinea inoltre l’importanza delle sfide che restano da affrontare. Dobbiamo fare di più per rispondere a queste sfide, dato che la salute della nostra natura è legata alla salute dei cittadini europei e alla nostra economia”, conclude Vella.


Greenpeace: ecco quali sono i rischi della deforestazione in Amazzonia [GALLERY]

Nonostante in Amazzonia la deforestazione sia aumentata del 75 per cento tra il 2012 e il 2015, il governo brasiliano starebbe pensando di ridurre la protezione di alcune aree intatte della foresta. Greenpeace è andata sul posto per documentare cosa rischiamo di perdere.

Il governo Temer – spiega Greenpeace in una nota – starebbe infatti per presentare al Congresso Nazionale una proposta per ridurre le Conservation Units – un potente strumento contro la distruzione delle foreste. Si prevede di cancellarne una e ridurre la superficie di altre quattro del 40 per cento. In una sola mossa si potrebbe togliere la protezione a un’area grande sei volte l’area metropolitana di Londra: circa un milione di ettari di foresta.

La protezione di queste aree è vista come un ostacolo agli investimenti. Se questa ipotesi dovesse diventare realtà, si consegnerebbe alla distruzione un patrimonio inestimabile di biodiversità. Per questo Greenpeace ha sorvolato la foresta nello stato di Amazonas, per mostrare quanto si perderebbe se questi piani dovessero diventare realtà e qual è lo stato di salute di queste aree.”

Riducendo le Conservation Units, il presidente del Brasile, Michel Temer, incoraggerebbe chi distrugge la foresta e tradirebbe chi ha lavorato per preservarla“, spiega Cristiane Mazzetti, della campagna Amazzonia di Greenpeace Brasile. “Ridurre queste aree protette in un momento in cui la deforestazione è tornata a salire vuol dire proporre l’opposto di quanto serve ora al Brasile per contrastare la distruzione delle foreste. Ora più che mai, è importante fare pressione sul governo per fermare questa proposta e tornare a ridurre la deforestazione“.

Lo stato di Amazonas ospita la più grande area continua di Foresta Amazzonica e ancora molte aree di foresta intatta. Se queste dovessero essere distrutte, molti benefici ambientali per il Pianeta andrebbero perduti. Nel solo 2016 la deforestazione nello Stato di Amazonas è cresciuta del 54 per cento rispetto all’anno precedente.

Le immagini catturate per Greenpeace dal fotografo Daniel Beltra mostrano ampie zone di foresta in pericolo, con evidenze della presenza di attività umane, come l’estrazione di oro e presenza di strade. Intorno al confine delle Conservation Units, sono inoltre visibili anche tracce di recente deforestazione e alcune aree bruciate da poco, probabilmente per lasciare spazio a nuove aziende agricole o all’industria del legno.

La creazione delle Conservation Units è stata una mossa vincente, che tra il 2005 e il 2012 ha contribuito a ridurre il tasso di deforestazione. Con questa proposta invece il governo potrebbe dare luce verde alla deforestazione selvaggia“, conclude Mazzetti.


Video: World Forestry Congress 2015 - Investing in a sustainable future